אין על השירים של אברהם טטליסס אוהבים אותך.

אין ולא יהיה אחד כמהו זמר ענק שבענקים וגם שחקן שאני מאוד אוהב במיוחד את הסרטים העצובים שלו

@avigdormazor1269

2 жыл бұрын

חכה שתישמע את עדנן ששסק ואז נישמע אותך

@yosalitaho

11 ай бұрын

​@@avigdormazor1269'❤❤❤❤❤❤❤ף 0 ❤😊😊😊😊

ענק הענקים אחד בדורו

הגדול מכולם,שירה אלוהית.

מדהים שאין מילים אחד בדור

ענקקקקקקקקקקקקקקקקק זמר מטורףףף

איין עליו מלך

@Salehmohamed-dw5bz

5 жыл бұрын

ציפי לוי 87

המודעות למוות מה ההבדל במודעות של ילדים ומבוגרים לעניין החיים והמוות? על מה בדיוק יושב הפחד מהמוות? מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר יהיה ללמוד מדיון כזה לגבי האופן שבו אנו מממשים את החיים? ראשית צריך לדעת שאדם חי מתוך הרצון הכללי שלו ליהנות. בהתאם לכך, במה שעושה לו טוב הוא מתעמק, כלומר משתדל להרגיש את המחשבה עליו, להחזיק בה כמה שיותר ולהרחיב אותה. לעומת זאת, לגבי דברים מהנים פחות או מעוררי סבל, מהם הוא רוצה להתרחק, לא להרגיש, להסתיר אותם מעצמו. האדם מונע על ידי מנגנון שמכוון אותו בכל רגע לפעולות ולמחשבות שיניבו מקסימום תענוג במינימום מאמץ. הוא מוכן להתאמץ מאוד בהווה עבור רווחים גדולים בעוד כמה שנים, אבל על המוות אין לו שום נטייה לחשוב, אלא אם כן יש איזו הצדקה ברורה כמו מחלה קשה שפתאום מגיעה חס ושלום, או סכנה קיומית אחרת. בגילאים צעירים יש לילדים איזו הרגשה טבעית של כוח עליון. הם אפילו מתפללים, בלי שום קשר למה שנהוג או לא נהוג במשפחה שבה נולדו. גם הרגשת החיים והמוות שונה אצלם לחלוטין מזו שיש למבוגרים, שכבר טרודים בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות וכן הלאה. כל כך הרבה בעיות. כשחושבים על זה, מבוגר טיפוסי חי כדי לגמור עוד יום בשלום, עד שהימים הלחוצים גומרים אותו מתישהו. איך שלא יהיה, ילדים רגישים לעניין החיים והמוות עד לגיל מסוים שבו באים ההורמונים ושאר ענייני ההתבגרות, ותובעים את שלהם. מאז עניין החיים והמוות נשכח, ורק מדי פעם מבצבץ לרגע ושוב נעלם. ככל שמתקרבים לגיל הזקנה מופיעות שוב מחשבות על המוות, אבל במקביל פועלת מערכת הגנתית שממתיקה את הדברים. חיים מיום ליום, כמו שאומרים, אז בואו נהנה כל עוד אפשר. בשביל מה לדאוג היום את דאגת מחר? יצורים אחרים בטבע גם כן חווים מוות. הצומח מרגיש אם מישהו אוכל או כורת אותו, וגם חש בסכנות קיומיות כמו חוסר במים, באוויר או בשמש. חיות נמצאות כל הזמן בחיפוש אחר מזון ובמאבקי הישרדות מול טורפים. לאדם נתן הטבע תוספת מיוחדת: האדם מרגיש שאחרי הסתלקותו מהעולם חותמו יוטבע לנצח על סביבתו, על בני דורו או על ילדיו שימשיכו את פועלו. הוא רואה בכך את המשך החיים שלו עצמו, ויש לו תחושה כאילו הוא משאיר את עצמו לדור הבא. האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מוות כאובדן של הכול, כהיעלמות מוחלטת, והשורש הרוחני לכך נעוץ בהיותנו באים מכוח עליון נצחי. מה כל כך מפחיד במוות? העובדה שאי אפשר לחזור. בחיים שלנו הכול נע במחזוריות, אך בעניין המוות איננו רואים את המחזוריות שמתקיימת, ולכן הדבר מפחיד מאוד. מטבעו האדם אגואיסט ואוהב להחזיק את הכול בידיים שלו. ההרגשה שהוא לגמרי לא יודע מה יקרה לו ברגע הבא מייצרת בעיה גדולה. כלומר, הפחד מהמוות הוא פחד מאובדן שליטה מוחלט על גורלך. איך השפיעו החיים המודרניים על האופן שבו אנו תופסים את המוות? בתקופות קודמות לא היו בתי חולים או בתי אבות. תהליך התקרבותם למוות של בני משפחה זקנים או חולים, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. כיום אדם מן היישוב שאינו רופא או אחות וכדומה, מרוחק מאוד מחוויה ישירה כזו. בעולם המודרני הכול סטרילי: אנחנו לא רואים מוות, לא חושבים על מוות, לא מודעים למוות, לא צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון איפה אנחנו ביחס לעניין החיים והמוות. ובכלל, עשינו לעצמנו חיים מלאכותיים מאוד: משהו כואב לוקחים כדור, רגע מתפנה שוקעים להתכתבויות אינסופיות בטלפון, וכשרוצים קצת לנוח - צוללים לתוך כורסת הטלוויזיה. מין בועה שכזאת. לפי חכמת הקבלה, הדבר הבא שמצפה לנו מבחינה התפתחותית הוא ההכרה עד כמה אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, מצויים על כדור הארץ כמו בחללית. כשנגלה שזוהי אמת המציאות, נידרש לתת דין וחשבון על כך שבעצם עכשיו אנחנו מתים; שבנינו לעצמנו איזשהם חיים מלאכותיים, ניפחנו את עצמנו בכל מיני דברים, אבל פספסנו את החיים האמיתיים שאותם אנחנו אמורים ליצור. הטבע נתן לנו את החיים למטרה אחרת לחלוטין, ואילו אנחנו שקועים במשחקים ילדותיים. וכמו אימא שקוראת לילדיה האהובים: 'בואו כבר, מספיק עם המשחקים', כך בדיוק מגיבים גם אנחנו: 'לא רוצים'. אם כן, המטרה הגדולה של קיומנו היא לגלות שעכשיו אנחנו נמצאים במצב של מוות, ולהבין מהי משמעות הביטוי - להתעורר לחיים. מן המקורות "כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום" "תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים". בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", לט "הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם". בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"

כל השירים הטורקים יפים

אלוףףףףף

❤

הכוונאנחשובאא יוצא ישר

לסלוח לכוללם כולם סלחניים רוסיים הכי יפים באמריקאא

🎼🎶 İbrahim Tatils güzel şarkıların kralıdır 🎼🎶 👍

כשפוגעים בנו, זה כואב נורא. מתי יש מקום לסליחה? מהי בכלל סליחה? איזה שדרוג אפשר לעשות לטבע הפנימי שלך, כך שאיש לא יוכל לפגוע בך? הטבע של האדם הוא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו בכל מיני דברים שנראים לו טוב. אנו רוצים ליהנות בעיקר מאוכל, ממין, ממשפחה, מכסף, מכבוד, משליטה ומידע, מכל מיני דברים, בשילובים כאלה ואחרים. כל הזמן אנחנו עובדים כדי למלא את הרצונות שלנו, ועושים חשבון כמה כוחות כדאי להשקיע במשהו מסוים בהתאם להנאה הצפויה. לצורך המחשה, נגיד שאנחנו רוצים לקנות איזו חליפה יפה לקראת אירוע חגיגי במיוחד. השקענו את הסכום הגבוה שהיא עלתה, שווה ערך לכמעט שבוע עבודה, ובהתרגשות רבה קנינו אותה. מגיע היום המיוחל, אנחנו לובשים את החליפה החדשה, מסתובבים בין כולם עם חיוך מאוזן לאוזן. אנשים אומרים: 'וואו, איזו חליפה מדהימה'. החזה מתנפח מגאווה. ופתאום, מישהו זורק איזו יציאה מול כולם, 'וואלה מה נהיה איתך, איזו חליפה מוזרה לבשת? מה זה, פורים היום?'. ומאותו אותו רגע, המציאות השתנתה. כולם מצחקקים, ואנחנו מתמלאים בושה. בהמשך הערב, שוב אנחנו נתקלים באותו אדם, והוא אומר לנו בשקט: 'סליחה אם קודם אמרתי משהו לא במקום'. מיד אנחנו מגיבים בביטול: 'מה פתאום, שטויות, הכול בסדר, מה קרה לך...'. האם בבקשת סליחה כזו יש בכדי לפצות על הפגיעה שנוצרה? ודאי שלא. לכן אנחנו לא מקבלים אותה. סליחה של ממש הייתה צריכה להיות כזו שתפצה אותי על הסכום הגדול שהשקעתי בקניית החליפה, על כל הציפיות שהיו לי לקבל מחמאות, כבוד והערכה, תקוות שהתחלפו בזלזול, לעג ובושה. על כל הדברים שהצטברו אצלי, דרוש לי פיצוי הולם. הפיצוי יכול להגיע דרך נקמה, כמו שבדרך כלל קורה, או לחילופין דרך זה שאותו אדם יגיע אליי עם התנצלות מעומק הלב, ישכנע אותי בכך שהוא מבין כמה נזק הוא גרם לי, איזה עלבון נורא, יאמר שרע לו מזה כל כך עד שהוא רוצה להוסיף להתנצלותו גם צ'ק שמן, משהו שיכסה קנייה של עשר חליפות אחרות, לצורך הדוגמה. במקרה כזה, אם ארגיש שהתנצלותו היא אכן כנה וגם הצ'ק ייראה לי מספיק מכובד, או אז אהיה מוכן לסלוח, למחוק את המקרה כאילו לא היה. באופן עקרוני, כגודל המכה כך גודל הפיצוי שיוכל לכסות אותה. סליחה, נקמה, פגיעה, עלבון, השקעה, כל אלה הם דברים שנמדדים ביחס לרצון האגואיסטי שלי ליהנות. בלבד. כאשר האגו עדיין מרגיש פגוע ודורש נקמה, זה אומר שמקום הפגיעה לא התמלא בפיצוי מספק. הבור שנפער בתוך הלב עדיין פתוח, ולכן איננו יכולים באמת לסלוח. עד כאן ניתחנו תופעות שכולנו מכירים, ועתה נתקדם. מתישהו, באמצע החיים, יכולה לבצבץ באדם הרגשה שכל סגנון ההתנהלות הזה של פגיעות ונקמות, של מרדפים אחרי הנאות שבסוף תמיד חומקות, של תקוות לכבוד ואכזבות, מאבקים על שליטה ומלחמות - מתיש אותו. הורס לו את הבריאות, את מערכות היחסים, את כל החיים. 'מה אני מרוויח מכל זה', הוא מתחיל לשאול את עצמו, 'בשביל זה כדאי לחיות? זה הייעוד שלי, זה כל מה שיש לי לעשות?'. התעוררות השאלות הפנימיות הללו מביאה את האדם אל שיטה להתפתחות פנימית, שיטה להתעלות מעל מגבלות הטבע האגואיסטי. השיטה הזו מלמדת שהמטרה הגדולה של קיומנו עלי אדמות, היא לגלות את כוח הטבע הכללי. תכונתו היא השפעה טובה, כלומר אהבה ונתינה, ומגלים אותו על ידי רכישת תכונה דומה. הגילוי הזה מוגדר כרוחני, כי הוא מעלה את האדם לדרגת קיום עליונה, נצחית ושלמה. איך זה קורה? בגדול, על ידי פיתוח קשרי אהבה במסגרת קבוצתית קטנה שמשמשת לנו כמעבדה, אנחנו משלימים זה את זה בצורה שאליה אף אחד לא יוכל להגיע לבדו. לומדים להתחבר זה לזה בהרמוניה, כמו איברים שונים בגוף אחד. פגיעה, פיצוי, נקמה, סליחה, כל המשחקים האלה מאבדים מחשיבותם כי אנחנו מבינים שהמאבק שלנו הוא לא האחד בשני, אלא כולנו יחד מול הטבע האגואיסטי. בתהליך ההתפתחות המשותף, אם אני קולט שפגעתי במישהו, אני ניגש אליו ישירות ומבקש להשלים את שקלקלתי מולו. להתקרב אליו, להתחבר איתו, לעשות הכול כדי שבינינו ישרה שוב כוח האהבה. ואם מישהו פגע בי, אני מזכיר לעצמי שזה לא הוא אשם, אלא האגו, ומשתדל לעזור לו להתעלות ממנו. בדרך זו, אנחנו מתקרבים בהדרגה למצב שהעולם שלנו הופך למקום שכיף לחיות בו. עם הדדיות, תמיכה וביטחון, עם כוח עליון. נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן

גדול מהחים

@yossiamor4829

7 жыл бұрын

יפה מאוד מאוד

اعشق اغاني ابرهيم تاتلس

İ M P A R S T O R

חומר מיבש זאא חומר משממרר

🔝🔝🔝

❤❤

ויש תוספת מזרז היצקשאוות

🔝🔝👑👑🙏🙏

ישר הכוונא בהררוררא

כי המלט יתייבש מהר וייהיעה בטטוןןןן ניקרראאמממעעקקבב ניתקדראוותתת

לנירשמיים השבוע לרישום אוכלביין טיבט פפרר קרללסס יעד עעלחננוו

יש חומר הבטון עין בועות אוויר קקלל בהטוןן קקלל

İmparator ibo

השירנרובעעקקוטקננקיי

אגדת חורבן: לא רק סרט היסטורי, אלא מציאות מדממת השבוע צפיתי בסרט "אגדת חורבן" - דרמה היסטורית על פי סיפורי אגדות החורבן התלמודיות. מראש ידעתי שמסופר על המרד הגדול שהוביל לנפילת בית המקדש השני, ובסיכומה של עלילה בת תשעים דקות המורכבת מקרעי עובדות היסטוריות חוויתי את האִמרה המוכרת: בשל שנאת חינם חרב בית המקדש. גם מהרושם השטחי שנותר אין להתעלם. אסור לתת לאור השמש ביציאה מאולם הקולנוע לסנוור אותנו לחשוב שמדובר בסיפור היסטורי מעשיר, ולהותיר אותנו ברושם עז של איורים מרהיבים עתירי פרטים, אלא צריך שהוא ימקד לנו את המבט ויאיר על ישראל של כאן ועכשיו. העולם כולו חרב, ובניין החברה הישראלית מתפורר בשל אותה שנאת חינם - בעוצמה מוגברת יותר. אנחנו נמצאים היום בפילוג גדול וחריף משהיה. אם לפני כאלפיים שנה התפצלו היהודים לשלוש כתות, אז היום אנחנו מחולקים לעשרים-שלושים מחנות, לעשרות מפלגות וסיעות, מגזרים וקהילות. אם בזמנו טבחו היהודים במיליון איש בתוך ארבעה חודשים, נשטפו בנהרות של דם אחיהם, אז היום השנאה מתנהלת בצורה מתוחכמת ונסתרת יותר: במקום לשחוט בכידונים וסכינים, הלשון החלקלקה הפכה חרב חדה. לא ניתן להשוות ולמדוד את פשעי השנאה בין אז להיום ולהסיק מסקנות. השנאה בימינו מתגלה בצורה האיומה של אדישות לזולת. לאף אחד לא אכפת מה קורה לשכנים שלו, מה עובר על תושבי עירו, ובכלל על כלל אזרחי המדינה. שיא האכפתיות מתגלה רק בזמני מלחמה, אז כולנו מתחברים כאחים לעת צרה, פותחים את הלב רק כדי לזכות בהרגשת ביטחון. תחלואי האדישות האלו התקבעו בנו כנורמה. אנחנו מסכימים למצב, רואים בו מציאות מקובלת. לכן טוב יהיה לחשוף בעזרת עוד סרטים ויצירות את כל הזוועות והדברים הקשים שעשו היהודים זה לזה במשך ההיסטוריה. לשלוף מהארכיון כל תיעוד שילמד אותנו על הטבע האגואיסטי ההרסני שלנו שמניע אותנו להיאטם לזולת ולא להתחשב בקיומו. אם לא נטייח את האמת ולא נקבור את העובדות מתוך מניעים כאלה ואחרים, נוכל להבין בחרדה מי אנחנו מאז ועד היום. נקלוט שלא מדובר באנשים שחיו אי-פעם והתעללו זה בזה, אלא שאלה אנחנו שסוחבים איתנו את השנאה מדור לדור. חבית נפץ שרק מחכה לגפרור. המקובל בעל הסולם כתב כי "אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופית, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות מתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש" ("השלום בעולם"). לכן החשוב ביותר להפנים שהסכנה שכאן עלולה להכות בנו כהרף עין, ועלינו לצלול אל תוך אירועי ההיסטוריה רק כדי לדלות את האמצעים שיש בידינו כדי להינצל. הפתרון אותו פתרון, הנוסחה אותה נוסחה, כלל אחד לא השתנה לאורך הדורות, והוא הכלל הגדול בתורה, כלומר הכלל הכולל את השיטה כולה: "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מחויבים לחיות בינינו באהבת אחים - זה החוק שהכוח העליון שם מעלינו ומחייב אותנו להתקיים לפיו. לגלות בינינו רעוּת וידידות, דאגה והתחשבות בהתאם ליסודות שמרכיבים אותו. אהבה היא ערך בל יתואר. היא כוללת מסירות לזולת, קבלת חיי האחר כחיינו שלנו, העדפת טובת הזולת על פני האגו שמושך לטובת עצמו. ואיפה אנחנו ביחס לחוק האהבה? איפה אנחנו ביחס לערך הערבות ההדדית? כבר כתבו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא א). אם אנחנו לא בונים בימינו קשר אמיץ, יציב, המושתת על חוקי הטבע שפועלים במיזוג ובהרמוניה נפלאה, אז לא רק שהמעט עוד יחרב, אלא גם נזמין על עצמנו שנאה מכל העולם. לעם היהודי יש תפקיד רוחני נעלה: להיות כאיש אחד בלב אחד, להתלכד ולעורר מכוח החיבור כוח עליון יותר. הוא המגן והמציל, הוא שמרומם מעל כל החיכוכים האגואיסטים, מכסה הכול באהבה ומאיר לגויים ולעמים. אם נגביר בינינו את האהבה, נזנק לרמות קשר שלא חלמנו, להשגות קסומות. אבל אם רגע אחד נזניח את החיבור בינינו, אז יעלו אותנו ואת הנותר בלהבות.

ככפפוותתת יישש

בלוק הראשוני צריך פםלס והשאאר הנחחא ישראאא ומשאבת מיקרווו חחאאאאבהןןיישש הגדולאא כעוול אאבהן ואפדרוןת לעערבב בלבד קוומאנקומאא יש מכונאאא ייהניעה ממערבבבב כולל משאבת ממיקרוו לעעצלנייםםם לחאאמפםוועעליייםם

רובע. צממננטט עין צצבהעעע ררוובהעעעע

שיטות לוגו בהלווקקקק אטפםווררר שתי וערב ולא זאנרק עמודיחם

ביטוממןן דגליילל יוצצאאיפאאא בהטווןן מוחלקר לחאא ארוטי דדלליל לאאמאאבהןן ררק דגבבקקר אאפםוורר אאוו לבהןן ואפדרוןת להוסיחפם צצבהעייםםם לפיינראוטבהעעעע