שיעור פרטי עם דורית עוזיאל על רושם ראשוני

פינה מתוך חדשות הבוקר עם ניב רסקין חדשות 12 27.12.21
לפרטים נוספים והזמנת הרצאות:
www.dorituziel.com

Пікірлер: 3

  • @revitalshain
    @revitalshain Жыл бұрын

    מדהים שאשה שמסבירה על שפת גוף ומיומנויות בתקשורת משדרת בדיוק ההיפך. הקול פחות מתחבר לאותנטיות וגם שפת הגוף. מקווה שזה רק בגלל ההתרגשות. כי הרושם הראשוני טיפה בעייתי וחבל.

  • @user-wv8ms9xv3q
    @user-wv8ms9xv3q2 жыл бұрын

    שלום בישראל, שלום בעולם "כשתהיו גדולים, נקווה שכבר לא תצטרכו לשרת בצבא כי יהיה כבר שלום", כך איחלו לנו ההורים, כך איחלנו גם אנחנו לילדים שלנו. השנים עברו וגם הם הפכו לחיילים והשלום לא בא. איפה אנחנו טועים, מה אנחנו לא רואים ומתי יבוא שלום עלינו ועל כולם? נתחיל בדיוק ההגדרה של המילה "שלום". "שלום" מלשון שלמות. בעם ישראל שלמות תמיד התבטאה בהשלמה פנימית. זה התחיל בבבל העתיקה, כשאברהם גילה שכל הטבע הוא מערכת גלובלית ואינטגרלית, שכל חלקיה מקושרים בהדדיות ובהשלמה. את הגילוי הזה אברהם חלק עם כל העמים שהיו בסביבה, והסביר שהאבולוציה מקדמת את המין האנושי למצב של שלום והשלמה, חיבור מעל כל ההבדלים ופיתוח אהבה מעל כל דחייה. מי שקלט את הרעיון הרוחני התקבץ סביבו, והם הפכו לקהילת תלמידים שמנתה אלפים ורבבות. מהם התהווה בהמשך עם ישראל, כפי שמתאר זאת הרמב"ם בספר המדע. במהלך ההיסטוריה היחסים בעם ישראל עברו עליות ומורדות. כאשר שנאת חינם השתלטה עלינו מבפנים, קמו עלינו גם אויבים חיצוניים והארץ הקיאה אותנו מתוכה. במשך אלפיים שנות גלות שנאת האומות הכריחה אותנו להתקרב קצת בינינו ולתמוך אחד בשני בעת צרה. מאז שחזרנו לכאן והקמנו מדינה, שוב התעצמה בינינו הדחייה, כמו גם חוסר ההתחשבות, הפילוג והשנאה. היחסים האגואיסטיים הללו מערערים את יסוד הקיום של עם ישראל, שהוא חיבור מעל ההבדלים, אהבה והשלמה. לכן בהגדרה רוחנית אפשר לומר שאנחנו לא נחשבים עדיין לעם ישראל, כי בלי שלום בינינו, אין טעם לחלום על שלום של ממש עם עמים אחרים. התנאי המקדים לשלום עם השכנים שלנו ועם העולם, הוא חיבור פנימי בקרב עם ישראל. אם נלמד לעשות שלום בינינו, לבנות חברה שאנשיה וכל המנגנונים שלה יפעלו מתוך אהבה ונתינה, כולם יראו בנו דוגמה מופלאה, ויבקשו להעתיק אליהם את שיטת הקיום בחיבור ובהשלמה, זו משמעות הביטוי להיות "אור לגויים". בעולם המקושר שהולך ומתהווה לנגד עינינו, כאשר כולם תלויים בכולם, דוגמה כזו תביע את צורת הקשר שהאנושות חייבת לסגל כדי לשרוד את המחר. תכל'ס, כדי להביא שלום עלינו, אנחנו צריכים להפנות את עיקר תשומת הלב שלנו פנימה, לבניית חיבור בתוך עם ישראל. זה ידרוש מהפכה חינוכית-תרבותית כלל-חברתית, שתעשה שימוש בכל הכלים האפשריים: כלי תקשורת, רשתות חברתיות, מוסדות חינוך ותרבות, הקצאת זמן לחיבור בין אנשים במקומות העבודה, ועוד ועוד. העתיד הטוב יכול להיות רק בחיבור, זה כבר ברור, אבל כל עוד אנחנו "לא מספקים את הסחורה", אין מי שיוציא את העולם מכל המשברים והמצוקה. לכן כולם סובלים בגלל הפיגור שלנו, וכולם כועסים עלינו ומאשימים אותנו. למרבה הצער, ישראל נתפסת כיום כגורם שלילי ביותר שעדיף היה להעבירו מהעולם. במבט רחב, האיחוד הישראלי הוא צעד ראשון בדרך לאיחוד כלל-אנושי. בהדרגה נלמד לבנות רשת קשר פנימית בין כולם, ובתוכה יתגלה כוח עליון של אהבה ונתינה. כולם ירגישו קרובים ופתוחים זה לזה, ותחום המחקר העיקרי יהיה איך אנחנו מגדילים את החיבור ועושים שלום אמיתי בעולם./

  • @tamara3782
    @tamara3782 Жыл бұрын

    חכמה עילאית ברכבת תחתית בינואר 2007 עמד כַּנָּר רחוב בכובע בייסבול לראשו בתחנת הרכבת התחתית הסואנת של וושינגטון וניגן במשך קרוב לשעה יצירות מופת של יוהאן סבסטיאן באך. בפרק הזמן הזה חלפו על פניו מעל אלף אנשים ורובם לא שמו לב אליו בכלל. עשרים ושבעה מהם זרקו לו מטבע והמשיכו בדרכם, שבעה נעצרו להקשיב לרגע לנגינה ורק אחד בלבד זיהה אותו. המנגן היה ג'ושוע בל, אחד הכנרים המפורסמים בעולם, מוזיקאי מחונן ומבוקש שממלא אולמות גדולים בקהל המשתוקק לשומעו הרוכש כרטיסים זמן רב מראש. בל נענה לניסוי חברתי שהציע עיתונאי מעיתון "וושינגטון פוסט": לבדוק האם הציבור יבחין באיכותו הנדירה של "נגן הרחוב". אני לא חושב שהמסקנות מהמחקר יכולות להיות כפשוטן. לרוב הקהל יודע להבחין בנגינה משובחת אם היא נשמעת בתנאים מתאימים. הרי אנחנו יודעים מהי הרכבת התחתית. אף אחד לא נכנס אליה באותו האופן שבו הוא נכנס לאולם קונצרטים כשהוא מוכן ומכוון לשמוע מוזיקה שמימית. אנשים עוברים בתחנה בדרכם מנקודה א' לב', הם ממהרים, הם טרודים, הם שקועים במטלות שעליהם לבצע, ככה שגם אם נשמעת באוזניהם הרמוניה מושלמת, הם לא פנויים לשמוע אותה, לא יכולים לתת לה להלום בהם, להשתלט על החושים ולרומם אותם לעולמות אחרים. אותו הדבר אפשר להגיד על שאר האומנויות והחכמות הקיימות בעולם: כדי לקלוט אותן דרושים תנאים פנימיים מיוחדים וסביבה שמגיעה מוכנה לזה. כך גם לגבי חכמת הקבלה: היא עומדת בטבורו של עולם אלפיים שנה, הרבה לפני שהתפרסמו בו שאר הדתות, האמונות והזרמים השונים. אך מעטים אלה שנעצרו להקשיב מה יש לה להציע. חכמת הקבלה נגישה לכולם כמו אותה מנגינה בתחנה התחתית. כל אחד יכול לעצור, לאפשר לה לשטוף את המחשבה, לרומם את הלב, עד שיחוש מי הוא באמת ומהו העולם הזה, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ובכל זאת מעטים הם העוצרים, מזהים אותה כחכמת האמת, זו שיש בה תשובה לכל שאלה שניקרה אי-פעם בראשו של אדם מיום שבא לעולם. כמו ברכבת התחתית, הבעיה היא לא בפשטות שבה החכמה מציגה את הידע האצור בה, אלא בכך שלאנשים אין את התנאים המתאימים כדי לעצור ולהתרשם ממנה. ראשם של העוברים ושבים בעולמנו טרוד בשאלות כמו: מה לאכול בצוהריים? מה יהיה עם הילדים? מאיפה לקחת כסף לחופשה הבאה? מה יהיה עם הגשם או החמסין, מה יהיה עם העולם? והארץ שלנו הקטנה והמסכנה, מה יהיה איתה? לכן עם כל ההשתדלות לפרסם את חכמת הקבלה ולמרות השייכות הישירה שלה לעם ישראל והתשובות המדויקות שהיא נותנת לשאלת קיומנו כאן, אני לא חושב שהרבה אנשים יצליחו להקשיב למה שיש לה להגיד, עד שהכוח העליון יתערב ויכניס בינינו תנאים התחלתיים, נתונים בסיסיים שיפקחו את עינינו ויפתחו את אוזנינו לעכל את מה שיש לה למסור. אנו נמשיך לפרסם את חכמת הקבלה ככל שנוכל, ונחכה בסבלנות לרגע שבו יבשיל הזמן ויתפתחו התנאים בהם עם ישראל יזהה את האוצר שיש בידיו, יתקרב לחכמה ויתעמק בה. ואז יגיע הרגע שבו עם ישראל יסחוף את כל העולם אחריו להאזין עימו למסר העמוק שיש לה למסור לעולם.

Келесі