פיוט לכל עת, אחד משיריו המפורסמים ביותר של ר' יהודה הלוי, מגדולי משוררי ספרד במאה ה-12. יעודו של השיר במקור היה כ'רשות' לתפילת 'נשמת כל חי' בחג הפסח, אולם בימינו מושר השיר בכל עת, ולבד מהלחנים המסורתיים של יהודי בבל ומרוקו, זכה השיר גם ללחנים וביצועים מחודשים של אמנים בני זמננו, דוגמת אתי אנקרי.
בעקבות שיר השירים ודברי הנביאים, וכמו בשירים רבים אחרים, גם כאן מדומים יחסי האל ועם ישראל ליחסים שבין אוהב ואהובתו, איש ואשתו. בתעוזה יוצאת דופן שם ריה"ל בפיה של האהובה, המסמלת את עם ישראל, דברי התרסה וכאב כנגד האהוב, האל. היא שואלת בכאב ובתמיהה כיצד ייתכן שאחרי יחסי קרבה כה עמוקים שהיו ביניהם, כיחסיהם של זוג אוהבים, זונח אותה האוהב, האל, לאנחות, ושוכח את אהבתה ומסירותה.
בביצוע המסורתי של השיר משמש הבית הראשון כפזמון המושר ע"י הקהל. כך נוצר מעין הדהוד של הטענה המובעת בשיר. כביכול האהובה שואלת ומזכירה, והקהל, העם עצמו, נותן לטענה משנה תוקף, כאשר הוא חוזר בכל בית על הפזמון - ידידי השכחת... ולמה שכחתני...
יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי
וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי
הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ
וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי
וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי
וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי
דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר
בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי
הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה
תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי